📜 סגנון מגילה · scroll-style

בס״ד

🕎 חגים ומועדים

ההודיה שלא תיבטל לעולם

שיעור של הרב יהודה טאוב

"מעוז צור" והגאולה בשלבים, חנוכה ופורים שאינם בטלים, מי שמודה נקרא חי, וסוד "מזמור לתודה" שנאמר בנגינה

חנוכה · הודיה · מעוז צור · גאולה · מזמור לתודה · דוד מלך ישראל חי וקיים · עולם הבא · נשמת כל חי

▶ לצפייה בשיעור

פרשה א🎶 "מעוז צור" – גאולה בשלבים

❦ מה שרים בלי לשים לב 🎶

פירוש: בבית הראשון של "מעוז צור" מתואר סדר הגאולה: בית המקדש, קרבן תודה, ורק אחר כך סוף הצר המנבח.

אחרי הדלקת הנרות שרים "מעוז צור ישועתי". כל אחד שר את השיר הזה מאות ואולי אלפי פעמים בחייו, שמונה פעמים בכל שנה. ובכל זאת, כמה שמו לב למה שכתוב בו?

בבית הראשון נאמר: "תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ". ייבנה בית המקדש, ושם נקריב קרבן תודה. ואחר כך: "לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ, אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ". כשה' יעשה טבח באויב, ב"צר המנבח" – באויבים שנובחים עלינו ככלב – אז נגמור בשיר מזמור על חנוכת המזבח.

שימו לב: יש כאן שני שלבים. בשלב הראשון נבנה בית המקדש, ומקריבים בו קרבן תודה. ורק בשלב השני, אחר כך, נגמרים האויבים, ואז שרים את השיר השלם.

מכאן עולה דבר מפתיע: ייתכן שבית המקדש כבר יעמוד על מכונו, עם קרבנות, ועדיין יהיה "צר מנבח". עדיין יהיו אויבים שמבקשים להרע, ועדיין לא יהיה שלום עולמי.

❦ לא הכול בבת אחת 🪜

פירוש: רבים מדמיינים שהגאולה תבוא ברגע אחד, אבל "מעוז צור" מלמד שהיא באה בשלבים.

אצל אנשים רבים התמונה היא כך: יום אחד ייבנה בית המקדש, ובזה ייגמר הכול. אין עוד אויבים, אין עוד צרות, הכול מתוקן ברגע אחד. אבל לפי "מעוז צור" נראה שיש כמה וכמה שלבים. לא הכול בבת אחת, ולא הכול ברגע אחד.

חז"ל אמרו שיש שתי דרכים שבהן יכולה הגאולה לבוא. אפשר שתבוא בבת אחת, ולכן אומרים שמשיח יכול לבוא בכל יום. ואפשר שתבוא שלב אחר שלב. ובתפילת שמונה עשרה רואים את הדרך השנייה: ברכה אחר ברכה – קיבוץ גלויות, השבת המשפט, בניין ירושלים – ורק אחר כך "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ".

ונראה שאנחנו נמצאים בגאולה שבאה שלב אחר שלב. כל שלב מוסיף על קודמו, ואנחנו רואים את ההתפתחות בעינינו, מוסיף והולך, כמו נרות החנוכה.

❦ משיח על גג בית המקדש 🏛️

פירוש: במדרש נאמר שמלך המשיח עומד על גג בית המקדש ומבשר, ומכאן שאפשר שהמקדש ייבנה לפני שיתגלה המשיח.

יש שיר מוכר, שמבוסס על מדרש: "בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש, ומשמיע להם לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם". שימו לב: המשיח בא, ועומד על גג בית המקדש. כלומר, בית המקדש כבר קיים לפני שהמשיח מתגלה.

ובהמשך המדרש נאמר: "ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם". אם בית המקדש נבנה בידי משיח, ובדרך נסית, קשה להבין למה מישהו לא יאמין. נראה שהמקדש ייבנה בדרך שאינה נראית מיד נסית, בידי אדם, ולכן יהיו מי שלא יאמינו שזו הגאולה.

וזה מזכיר את מה שרואים גם היום. יש אנשים שחיים בתוך תהליך גדול של גאולה, ומשוכנעים שהם עדיין באמצע הגלות, ושאין כאן שום דבר. אולי זה בדיוק "ואם אין אתם מאמינים".

הרב הדגיש שאינו יודע איך בדיוק יקרה הדבר. אבל הלשון של המדרש ושל "מעוז צור" מראה שיש שלבים, ושלא הכול יהיה גלוי לכולם מיד.

❦ לפקוח את העיניים 👁️

פירוש: כדי לראות את הגאולה מתקדמת, צריך ללמוד להסתכל ולהשוות, ולא לחכות רק לנס גלוי.

איך מתגברים על "ואם אין אתם מאמינים"? איך לא להיות מאלה שחיים בתוך הגאולה ואינם רואים אותה? הדרך היא ללמוד להסתכל. להשוות את היום לעבר, לשאול את המבוגרים איך היה פעם, ולשים לב לשינויים.

מי שמחכה רק לנס גלוי, לבית מקדש שיירד מן השמים באש, עלול לפספס את כל מה שקורה לנגד עיניו. אבל מי שמסתכל בעין טובה, רואה איך דברים שנראו בלתי אפשריים לפני דור או שניים, נעשו מציאות רגילה.

וזו בדיוק עבודת ההודיה: לראות את הטוב, לא להתייחס אליו כמובן מאליו, ולהודות עליו. מי שמודה על כל שלב, רואה את התמונה השלמה, ויודע שהוא חי בתוך תהליך של גאולה.

❦ "ענווים, הגיע זמן גאולתכם" 🌾

פירוש: המשיח פונה אל הענווים, כי רק מי שענו מסוגל לקבל את הגאולה בהודיה.

כדאי לשים לב גם ללשון המדרש: "ענווים, הגיע זמן גאולתכם". למה דווקא "ענווים"? הגאולה שייכת למי שמסוגל להכיר שהכול בא מאת ה', ולא מכוחו. והענו הוא שמכיר בכך.

אדם גאה, שחושב שהכול בא לו בזכות עצמו, יתקשה להכיר בגאולה גם כשתבוא. הוא יסביר הכול בדרך הטבע, בכוח, בחכמה, ולא יראה את יד ה'. אבל הענו רואה בכל דבר מתנה, ומודה עליה.

וזה הקשר העמוק בין ענווה להודיה, ובין הודיה לגאולה. מי שמודה, הוא ענו. ומי שענו, מוכן לשמוע את הקול שאומר "הגיע זמן גאולתכם", ולזהות אותו.

❦ "ויכר יוסף את אחיו" 👥

פירוש: משיח בן יוסף יכול לפעול בעולם בלי שיכירו בו, כמו יוסף שאחיו לא הכירוהו.

בשיעור הזכירו המשתתפים שיש שני משיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף קשור למלחמות ולבניין הגשמי, ומשיח בן דוד לשלמות הגאולה.

ויש בזה עומק: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ". זה לא נאמר רק על העבר. ייתכן שגם לעתיד, משיח בן יוסף כבר פועל ובונה, ואחיו אינם מכירים בו. הם רואים את המעשים, אבל אינם מזהים שזו יד הגאולה.

ואין זו טענה על אדם מסוים. זה רעיון כללי: הגאולה יכולה להתקדם דרך כוחות ואנשים שאיש לא היה מצפה מהם, ולכן קשה לזהות אותה. מי שמחכה לגאולה רק בצורה שהוא דמיין, עלול לא לראות אותה כשהיא כבר כאן.

❦ לראות את האור גדל 🌱

פירוש: מי שמשווה את היום לעשרות שנים קודם רואה איך התורה והמצוות הולכים וגדלים.

איך רואים שהגאולה מתקדמת? מסתכלים סביב. הרב סיפר שכשהיה ילד, בקריית אתא היה כולל אחד בלבד, שבו למדו יחד חסידים, ליטאים וספרדים. והיום יש בעיר כוללים רבים, ואולי מספר האברכים בה לבדה גדול ממספר האברכים שהיו בכל העולם לפני השואה. לפני המלחמה היו כוללים מעטים ביותר, בכמה ערים גדולות בלבד.

וכך גם בדברים אחרים. פעם, בגולה, היו מפחדים להדליק נרות חנוכה בחוץ. היו זורקים אבנים, ושוברים את החנוכייה. היום, סיפר הרב, שכנה מן הבניין שמול ביתו שאלה אותו: למה אינך מדליק בחוץ? סבא שלך היה מדליק בחוץ, ואני רגילה להסתכל על הנרות. היא רוצה לראות נרות חנוכה.

זה שינוי עצום. מי שמכיר את המציאות הזו, אינו יכול לומר שלא השתנה כלום. האור של חנוכה, האור של הקדוש ברוך הוא, הולך וגדל וגדל. ומי שזוכר איך היה, ורואה איך יש, אינו יכול שלא להודות, ושלא לשמוח בכל שלב חדש שמתווסף.

❦ בלי פחד 🕊️

פירוש: מי שיודע שהוא נמצא בתוך שלבי הגאולה, אינו נבהל מכל איום ומכל משבר.

יש לזה משמעות מעשית גדולה. מי שמבין שהוא נמצא בתוך תהליך של גאולה, אין לו פחד. גם כשאומרים לו שאויבים ישתלטו על העולם, ושהכול ייחרב, הוא יודע איפה הוא נמצא. הוא רואה שלב אחר שלב, איך הכול מתקדם ומסתדר, מאז שהיה ילד ועד היום.

הוא אינו יודע בדיוק מה יהיה השלב הבא. אבל הוא רואה שיש שלבים, ושהכול הולך לכיוון אחד: עד שכל העולם כולו יכיר באור ה'. "וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'".

ולכן גם צעדים קטנים בעולם, כמו הסכמי שלום עם עמים, הם חלק מן התמונה. לא משום שכל הסכם פותר הכול, אלא משום שהבריאה כולה צריכה להגיע למצב שבו כולם מכירים בה' ובעם ישראל. וכל עוד יש "צר מנבח", זה עוד לא השלב האחרון. כשיכלה גם הוא, אז נגמור בשיר מזמור.

❦ גלות בלי שעבוד 🔓

פירוש: מי שאינו מוגבל עוד במצוותיו, צריך לשאול את עצמו אם הוא עדיין חי בתודעה של גלות.

יש אנשים שאומרים: אנחנו עדיין באמצע הגלות. אבל אם שואלים אותם – מי משעבד אתכם? מי מפריע לכם להדליק נרות חנוכה, ללמוד תורה, לשמור שבת? – קשה להם לענות.

פעם בגולה פחדו להדליק נרות חנוכה בחוץ. מי שהעז, מצא בבוקר את החנוכייה שבורה. היום בארץ ישראל מדליקים בגלוי, ברחובות ובכיכרות, והשכנים מחכים לראות את האור.

אין זה אומר שאין היום קשיים. יש קשיים אחרים, ויש גם "יוון" אחרת, רוחנית, שמנסה להחשיך. אבל השעבוד הגשמי, הפחד מלקיים מצוות, כמעט נעלם. ומי שמכיר בזה, מסוגל לשמוח ולהודות על מה שכבר יש.

ומי שאינו מכיר בכך, ומרגיש תמיד שהוא באמצע הגלות, מפסיד את ההודיה על השלבים שכבר עברנו. וכמו שלמדנו, ההודיה היא שמביאה את השלב הבא.

פרשה ב🌅 מה יישאר לעתיד לבוא

❦ סוד שגילה המלאך 🕯️

פירוש: לפי המגיד מישרים, כל המועדים לעתיד לבוא יהיו בבחינת חנוכה ופורים – כולם הודיה ושבח.

ועכשיו לשאלה: מה יהיה לעתיד לבוא? בספר "מגיד מישרים" כתב רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, דברים שגילה לו מלאך שהיה מתגלה אליו ולומד עמו. המלאך אף ציווה עליו לעלות לארץ ישראל, והוא עלה לצפת, ושם המשיכו הגילויים.

ושם נאמר: כל המועדים עתידים ליבטל, חוץ מחנוכה ופורים. מה מיוחד בחנוכה ובפורים? לעתיד לבוא, כך אומר המלאך, הכול יהיה שירה, הודיה ושבח לקדוש ברוך הוא. כמו שאמרו חז"ל: כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מקרבן תודה.

ואין הכוונה שפסח יתבטל. היום בפסח אנו מבערים את החמץ ושורפים אותו, וזה כנגד היצר הרע, שצריך לבער מן העולם. לעתיד לבוא לא יהיה יצר הרע, ולא יהיה צורך לבער ולשרוף. החג יישאר, אבל כל המנהגים שבאים כנגד היצר יתבטלו. וכל החגים יהיו בבחינת חנוכה ופורים: ימים של הודיה ושבח.

ברמב"ם, אגב, כתוב רק על פורים שלא יתבטל, משום הפסוק "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ". במגיד מישרים נוסף גם חנוכה.

❦ קרבן תודה אינו בטל 🍞

פירוש: כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה, כי חטא לא יהיה, והודיה תמיד תהיה.

המדרש אומר: לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות, וההודאה אינה בטלה. למה?

רוב הקרבנות באים על חטא: חטאת, אשם, וכדומה. כשלא יהיה חטא, לא יהיה צורך בהם. ורוב התפילות הן בקשות: על בריאות, על פרנסה, על הצלה. כשיהיה הכול, לא יהיה מה לבקש. אבל על מה שיש, תמיד יש מה להודות. ההודיה אינה תלויה בחיסרון. היא תלויה בטוב, והטוב רק יגדל.

ולכן גם בתיאור של "מעוז צור", כשנבנה בית המקדש, הדבר הראשון שעושים בו הוא "ושם תודה נזבח". לא קרבן חטאת ולא קרבן אשם, אלא קרבן תודה. כי זו מהות המקדש לעתיד: מקום של הודיה.

❦ בלי יצר הרע 🌤️

פירוש: לעתיד לבוא לא יהיה צורך במצוות שבאות כנגד היצר, ומה שיישאר הוא השבח.

כדאי להתעכב על ההסבר של המגיד מישרים. היום יש בתורה מצוות רבות שבאות כנגד היצר הרע: איסורים, גדרים, מלחמה בתאוות. הן נחוצות מאוד, כי העולם אינו מתוקן, והאדם צריך כלים כדי לעמוד מול יצרו.

אבל לעתיד לבוא, כשיתבטל היצר הרע, החלק הזה של העבודה לא יהיה נחוץ. לא יהיה צורך לבער חמץ, כי לא יהיה חמץ שבלב. ומה יישאר? השמחה, השבח וההודיה. החלק החיובי, שאינו נלחם במשהו, אלא פשוט אוהב.

ולכן חנוכה ופורים, שכל עניינם הודיה ושבח, הם כבר עכשיו כמו טעימה מן העתיד. אין בהם מלחמה ביצר, אלא רק "להודות ולהלל". ומי שמקיים אותם כראוי, מתאמן כבר עכשיו בעבודה של העולם המתוקן.

❦ "ירננו על משכבותם" 🌙

פירוש: הצדיקים מודים לה' גם אחרי מותם, ומי שהתרגל לשבח בחייו, ימשיך לשבח לעולם.

חז"ל אמרו: לא בחייהם בלבד הצדיקים מודים לקדוש ברוך הוא, אלא אפילו במיתתם, שנאמר: "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". גם כשהם שוכבים בקבריהם, הם ממשיכים להודות ולהלל.

ומי יזכה לשעשוע הנפלא הזה, להמשיך לשיר לבורא עולם גם בעולם הבא? רק מי שהודה לה' בחייו. אדם שהתרגל בחייו לשבח את בורא עולם, לשיר לו, יזכה להמשיך גם אחר כך.

וזה הרעיון שהובא בשיעור בשם רש"י: להרגיל את עצמנו בברכות ובשבחים בעולם הזה, כדי שנהיה רגילים בהם לעולם הבא. מה שאדם מתרגל אליו כאן, הוא הדבר שימשיך איתו לשם.

❦ מה שמתרגלים אליו 🔁

פירוש: האדם לוקח עמו לעולם הבא את ההרגלים שקנה בעולם הזה, ולכן ההודיה היא הכנה לנצח.

יש כאן יסוד גדול שחוזר שוב ושוב: מה שאדם מתרגל אליו בעולם הזה, ממשיך איתו לעולם הבא. העולם הבא אינו מקום שבו האדם נעשה פתאום מישהו אחר. הוא ממשיך להיות מה שהיה.

מי שהתרגל לראות את הטוב, להודות ולשמוח, ימצא את עצמו שם במקום של הודיה ושמחה. ומי שהתרגל להתלונן, לראות רק מה שחסר, ולהרגיש שכולם חייבים לו, ימשיך לחוות כך גם שם.

ולכן כל ברכה שאדם מברך בכוונה, כל "תודה" שהוא אומר לבורא עולם, אינה רק מעשה של רגע. היא אימון. היא בונה את האדם שיחיה לנצח. וזה מה שהתכוונו חז"ל כשאמרו שהצדיקים ממשיכים להודות גם אחרי מותם: הם התאמנו בזה כל חייהם, ולכן זה נעשה חלק מהותי מהם.

פרשה ג🌱 המודה – חי

❦ גן עדן וגיהנום עם כפות ארוכות 🥄

פירוש: משל מוכר: באותו שולחן ובאותן כפות, בגיהנום כל אחד רעב, ובגן עדן כל אחד מאכיל את חברו.

יש משל מפורסם, שמספרים אותו אפילו אנשים רחוקים. יש בו הרבה אמת. אדם ביקר בגן עדן ובגיהנום, ולתדהמתו מצא ששניהם נראים אותו דבר: שולחן ערוך, וכל מעדני עולם עליו.

אמרו לו: חכה לשעת הארוחה. הגיעה השעה, ובגיהנום חילקו לכל אחד כף ארוכה מאוד, ארוכה כל כך שאי אפשר להביא בה אוכל אל הפה. כולם מנסים, מותחים את היד, מתאמצים, ולא מצליחים. האוכל לפניהם, והם רעבים. זה עינוי גדול.

עלה לגן עדן, וראה בדיוק אותן כפות ארוכות. אבל שם כל אחד לוקח את הכף, ומאכיל את חברו שמולו. כולם אוכלים, שותים ושמחים.

המשל הזה מלמד: מה שאדם עשה בחייו בעולם הזה, כך הוא ממשיך לעולם הבא. מי שהתרגל לתת לאחרים, להעניק ולשמוח בנתינה, ימשיך כך גם שם. ומי שכל חייו התעסק רק בשאלה מה חייבים לו, ימשיך כך גם שם – ולא יצליח להגיע לבד אל האוכל.

❦ מת חי וחי מת 🌱

פירוש: מי שמשבח את ה' נקרא חי, ומי שאינו מודה, אפילו כשהוא מהלך, נקרא כמת.

וזה הביאור למה נקרא אדם שמודה לה' "חי", ואדם שאינו מודה נקרא "מת". מי ששר ומשבח בעולם הזה, הולך להמשיך לשיר ולשבח גם בעולם הבא. הוא אינו מת לעולם, כי הוא ממשיך לחיות לנצח. ולכן כבר עכשיו הוא נקרא חי.

ומי שאינו מודה, מנותק מן הקדוש ברוך הוא ומחיי הנצח. הוא הולך לקראת הדומיה. ולכן כבר עכשיו הוא נקרא מת. גם אם הוא מהלך על שתיים, נושם ועובד, אם הוא אדם יבש, שאינו מתלהב מכלום ואינו מודה על כלום – בלשון התנ"ך הוא כמת.

"בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" – על ידי שאני מברך אותך בכל יום, אזכה להלל את שמך לעולם ועד. ולכן אנו מתפללים בתפילת "ובא לציון" שנזכה לחיי העולם הבא, "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם": שתמיד, לנצח, הנפש שלנו תודה לה'.

❦ הנותן הוא המקבל 🤲

פירוש: המשל של הכפות הארוכות מלמד שמי שנותן לאחרים, הוא שמקבל בעצמו.

יש במשל של הכפות הארוכות עוד לימוד. בגיהנום כל אחד מנסה להאכיל את עצמו, ונשאר רעב. בגן עדן כל אחד מאכיל את חברו, וכולם שבעים. כלומר, מי שעסוק רק בעצמו, אינו מקבל כלום. ומי שעסוק בנתינה לאחרים, מקבל בעצמו.

וזה קשור קשר עמוק להודיה. אדם שמודה, מכיר שהוא קיבל. ומי שמכיר שקיבל, רוצה גם לתת. ההודיה פותחת את הלב לנתינה, והנתינה מעוררת עוד הודיה. זה מעגל של חיים.

ואדם שאינו מודה, מרגיש שהכול מגיע לו, ושכולם חייבים לו. הוא סגור בתוך עצמו, ואינו נותן. וממילא גם אינו מקבל באמת. זה מעגל של דומיה. ולכן ההודיה היא לא רק עניין בין אדם למקום, אלא גם שורש לחיים טובים בין אדם לחברו.

❦ חיים שמחים 😊

פירוש: ההודיה לא רק מכינה לעולם הבא; היא הופכת את החיים בעולם הזה לחיים מלאים ושמחים.

צריך לשים לב שההבדל בין "חי" ל"מת" אינו רק עניין לעולם הבא. הוא ניכר כבר כאן. אדם שמודה לה', שרואה את הטוב, שמתלהב מחסדי ה', חי חיים מלאים. יש אור על פניו, יש שמחה, יש חיוך.

ואדם שאינו מודה, שהכול מובן מאליו בעיניו, שאינו מתרגש מכלום – גם אם יש לו הכול, חייו נראים כבויים. הוא עושה את מה שצריך, מתפקד כמו מכונה, אבל אין בו חיות.

ולכן ההודיה היא באמת סוד החיים. מי שמבקש לחיות באמת, לא רק להתקיים, צריך ללמוד להודות. ומי שלומד להודות, מגלה שהחיים שלו מתמלאים אור, כמו חנוכייה שבכל לילה מתווסף בה נר.

❦ "דוד מלך ישראל חי וקיים" 👑

פירוש: דוד המלך, שלא היה כמוהו בשבח והודיה, זכה לתואר "חי וקיים" גם אחרי מותו.

יש רק אדם אחד שאנו שרים עליו שהוא "חי וקיים": דוד מלך ישראל. אנו אומרים זאת בקידוש לבנה. ומדוע שם? הגמרא מספרת שבזמן שהשלטונות אסרו לקדש את החודש, שלח רבי יהודה הנשיא סימן: "דוד מלך ישראל חי וקיים". מלכות דוד נמשלה לירח, שמתחדש תמיד.

אבל איך אומרים על אדם שמת שהוא חי? אלא שדוד המלך היה האדם שהודה ושיבח את הקדוש ברוך הוא יותר מכל אדם אחר. ספר תהילים כולו הוא שירה והודיה. הוא היה החי ביותר מכולם, ולכן זכה לתואר "חי וקיים".

והוא ממשיך לחיות כי הוא ממשיך לשיר. בכל בית כנסת, בכל יום, אומרים את מזמוריו. וגם הצדיקים בכלל נקראים חיים אחרי מותם, כי הם ממשיכים להלל את בורא עולם.

פרשה ד🎵 "מזמור לתודה" בנגינה

❦ "חי" פעמים 🔢

פירוש: המספר שמונה עשרה – חי – חוזר בהודיה: ימי ההלל השלם, ברכת מודים, וברכות השחר.

אם ההודיה והחיים הולכים יחד, אפשר למצוא לכך רמזים נפלאים. כמה ימים בשנה גומרים את ההלל? שמונה ימי חנוכה, שמונה ימי סוכות ושמיני עצרת, יום אחד בפסח ויום אחד בשבועות. בארץ ישראל יוצא בדיוק "חי", שמונה עשרה.

ברכת "מודים" בתפילת העמידה הייתה הברכה השמונה עשרה, לפני שהוסיפו את ברכת המינים. ויש מי שמנה את ברכות השחר, שבהן יהודי פותח את יומו, יחד עם ברכות התורה, ומצא שהן שמונה עשרה ברכות של הודיה.

המודה ומשבח את ה' ראוי לתואר "חי". הוא חי בעולם הזה – שמח ומאושר – וחי בעולם הבא. וכמו שאמר אחד הרבנים: אינך צריך לדעת מה יהיה בעולם הבא. מי שחי בעולם הזה, חי בעולם הבא. ומי שמת בעולם הזה, מת גם שם.

❦ ברכות השחר 🌄

פירוש: יהודי פותח כל יום בשורה של ברכות הודיה, וכך הוא מתחיל את יומו כ"חי".

כדאי לשים לב לברכות השחר. יהודי קם בבוקר, ועוד לפני שהוא עושה משהו, הוא מודה: על הנשמה שהוחזרה לו, על העיניים שרואות, על הבגדים, על הרגליים שהולכות, על הכוח. שורה ארוכה של הודיות, אחת אחרי השנייה.

רבים אומרים את הברכות האלה במהירות, כמעט בלי לשים לב. אבל מי שמתבונן בהן, מגלה שהן תוכנית שלמה לחיים. הן מלמדות לפתוח את היום בהכרת הטוב, ולא בתלונות. לראות את המתנות הפשוטות, שאנו רגילים להן כל כך שאיננו שמים לב אליהן.

ומי שמתחיל כך את יומו, בהודיה, מתחיל אותו כאדם חי. וכל היום שלו נראה אחרת. כמו שאמרנו: המודה – חי.

❦ "וכל החיים יודוך סלה" 🙏

פירוש: השולחן ערוך נתן סימן לארבעה שצריכים להודות – "וכל החיים", ונראה שאין זה סימן בלבד.

בשולחן ערוך אין הרבה סימנים לזיכרון. ובכל זאת, בהלכות ברכת הגומל, נותן השולחן ערוך סימן לארבעה שצריכים להודות: יורדי הים כשעלו ממנו, הולכי מדברות כשהגיעו ליישוב, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. והסימן: "וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה" – חבוש, יסורים, ים, מדבר.

ונראה שאין זה רק סימן לזכירה. זו המהות: מי שמרגיש שהוא צריך להודות, הוא בבחינת "חי". "וכל החיים יודוך" – החיים הם המודים, והמודים הם החיים.

ולכן פתח מחבר תפילת "נשמת" במילים "נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ". ללמדנו שמי שיש לו נשמה חיה, הוא זה שמברך ומשבח. כדי להודות צריך לחיות, ומי שמודה – חי, ומי שחי באמת – מודה על כל נשימה ונשימה שהוא נושם בעולם.

❦ הנשמה שמבקשת לשיר 🎼

פירוש: השירה היא הביטוי הטבעי של נשמה חיה, ולכן ההודיה השלמה באה בשיר.

למה דווקא בשיר? כשאדם מודה רק במילים, ההודיה נשארת לפעמים בשכל. אבל כשהוא שר, הלב משתתף. השירה היא הביטוי הטבעי של נשמה חיה, של לב שמלא הכרת טובה.

לכן אחרי הדלקת נרות חנוכה שרים, ולכן בליל הסדר שרים, ולכן את מזמור לתודה אומרים בנגינה. בכל המקומות שבהם ההודיה מגיעה לשיאה, היא יוצאת בשיר.

ומי שאינו יודע לשיר יפה, אין זה משנה. הקדוש ברוך הוא אינו מבקש קול יפה. הוא מבקש לב פתוח. גם ניגון פשוט, גם זמזום קטן, כשהוא בא מתוך שמחה והודיה, הוא שירה שעולה למעלה, והוא חלק מן השיר שלא ייבטל לעולם.

❦ "מזמור לתודה" בנגינה 🎵

פירוש: השולחן ערוך פוסק לומר "מזמור לתודה" בנגינה, משום שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממנו.

לסיום הביא הרב הלכה שהוא משתדל מאוד להפיץ. בשולחן ערוך נפסק: "מזמור לתודה" יש לאומרו בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה.

זו הלכה שמעטים מקיימים. ולמה דווקא "מזמור לתודה"? יש מזמורים רבים שהיה אפשר לשיר. הספרדים שרים פרקים אחרים מן התהילים בניגונים יפים, ויש מזמורים מוכרים ואהובים כמו "מזמור לדוד, ה' רועי". אבל השולחן ערוך פוסק לשיר דווקא את מזמור לתודה.

הטעם הפשוט: משום שהוא לא ייבטל לעולם. כשכל השירות יתחדשו לעתיד לבוא, "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ", מזמור אחד יישאר מן הישן – מזמור התודה.

ויש כאן עוד דבר: מי יזכה לשיר את מזמור לתודה לעתיד לבוא? מי שהתאמן בשירתו כבר כאן. אומר לנו השולחן ערוך: התחל לנגן את ההודיה כבר היום, בכל לבך. מי ששר ומהלל היום, הוא שיזכה לשיר גם לעתיד לבוא.

❦ המזמור במעוז צור 🔄

פירוש: "אז אגמור בשיר מזמור" – השיר האחרון של הגאולה הוא שיר של תודה.

ועכשיו אפשר לחזור לתחילת השיעור, ל"מעוז צור": "אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ". מהו שיר שהוא מזמור? מזמור לתודה. הגמרא קוראת לו "שיר של תודה", ומצד שני הוא פותח במילה "מזמור". אפשר לפרש שעל זה נאמר "שיר מזמור": כשייגמר הכול, נגמור בשיר התודה.

ויש עוד רמז: חז"ל אומרים שאחד עשר מזמורים בתהילים, מ"תפילה למשה" ואילך, חיבר משה רבנו. והם מסתיימים סמוך ל"מזמור לתודה". מן המזמורים העתיקים ביותר ועד העתיד הרחוק – ההודיה היא החוט שעובר בכולם, מן הדור הראשון ועד הדור האחרון, ואין שירה שתחליף אותה.

לכן כדאי שכל אדם, מדי פעם, כשטוב לו ושמח, ישיר את מזמור לתודה. לא חייבים ניגון מסוים. כל אחד יכול לבחור לעצמו, ואפילו להמציא ניגון. העיקר לשיר מכל הלב. יש היום ניגונים רבים שחוברו למזמור הזה, וכל אחד יכול למצוא את הניגון שמדבר אל לבו, ולשיר אותו בבית, עם המשפחה, בשמחות ובימים רגילים.

❦ להתחיל כבר עכשיו ⏰

פירוש: ההודיה של העתיד אינה דבר שיופיע פתאום; היא נבנית מכל תודה שאדם אומר היום.

אם כל השירות עתידות ליבטל חוץ מן ההודיה, ואם מי שירגיל את עצמו להודות הוא שיזכה לשיר לעתיד לבוא, יש כאן קריאה ברורה: להתחיל כבר עכשיו.

אין צורך בדברים גדולים. אפשר להתחיל בברכות השחר, לומר אותן בכוונה ובשמחה. אפשר לומר את מזמור לתודה בנגינה, כפי שפוסק השולחן ערוך. אפשר לעצור פעם ביום ולחשוב על דבר טוב אחד שקרה, ולומר עליו תודה.

כל אחד מן הדברים הקטנים האלה הוא אבן בבניין. ובחנוכה, כשמדליקים נר אחר נר, מוסיף והולך, אפשר לקבל על עצמנו שגם ההודיה שלנו תגדל כך: עוד תודה ועוד תודה, עד שכל החיים יהיו שיר אחד גדול של הודיה.

❦ "ועם נברא" 🌅

פירוש: הדור האחרון, עם שנברא מחדש בארצו, עוסק יותר ויותר בהודיה.

ונראה שזו גם הסיבה שבדור האחרון יש התעוררות גדולה כל כך לנושא ההודיה. יש מי שרמזו זאת בפסוק בתהילים: "תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, וְעַם נִבְרָא" יהלל את ה'. הדור האחרון יעסוק הרבה בהלל.

ומי הוא "עם נברא"? מפרשי התהילים מבארים שזה העם שיצא מן הגלות לארץ ישראל, ונראה כאילו נברא מחדש. והאם איננו מרגישים כך? אחרי השואה היה נראה שהעם הזה מת: הישיבות נשרפו, הקהילות נחרבו, מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית כאחת. ומה קרה? עם נברא מחדש. כמו בחזון העצמות היבשות של יחזקאל.

ומה יעשה העם שנברא? יהלל. הקדוש ברוך הוא רוצה להביא את הגאולה השלמה, ובגאולה השלמה יהיה הכול הודיה. לכן מכין ה' את עמו כבר עכשיו, ומעורר אותו להודות בכל מאודו.

יהי רצון שנזכה להיות חיים בעולם הזה, על ידי שנודה לה' בכל לבנו, ועל ידי כך נזכה להיות חיים גם בעולם הבא, ולשיר את מזמור התודה לנצח.

👆
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה